כל זה התחיל על ידי ילד מטנזניה, אפריקה, שקיבל השראה מכוס חלב. להלן הסיפור שסיפר לי אותו נער צעיר המוכר כיום כאבא סטיבן מושה: "כוס חלב ששברה את הכללים המסורתיים העניקה השראה לליבי ולאט לאט יצרה את הפילוסופיה והאהבה שלי לעזור לזולת. בתרבות שלי יש כלל ש קובע משהו כזה: 'הפרה שייכת לגבר אבל החלב שייך לאישה'. לפי כלל זה האשה היא שחולבת את הפרה ושולטת בחלב, ולכן אם הבעל צריך חלב לשתות עליו לבקש מאשתו. בשום פנים ואופן אסור לבעל להתפנות לשמירת אשתו. לנער אותו ולשפוך חלב לעצמו או לאחר. זה בגדר עלבון לאשתו ואינו יוצא ללא עונש.

​

יום אחד אמא שלי יצאה לחתוך דשא עבור החיות שלנו ואבי היה בבית. נכנסה שכנה וביקשה מאבי כוס חלב לעצמה ולילדה שלא חשה בטוב. אני מאמין שהילד לא אכל כלום בלילה הקודם או באותו בוקר. לפי חוקי התרבות, לאבי היו שתי אפשרויות: האחת, להגיד לאישה לחכות שאמא שלי תחזור ותיתן לה את החלב. או, שלח לאמא שלי לבוא ולתת לה את החלב. אבל להפתעתי אבי התקשר אליי ואמר לי לתת לו כוס. הוא ניער את השומר, מזג חלב ונתן לאישה. הנה אבי שבר את חוקי התרבות והשאיר אותי בהלם ותוהה מה יקרה כשאמא שלי תחזור!

​

אבל זה לא היה הכל. השכן הזה היה מסוכסך עם המשפחה שלי. הם עשו כמה דברים רעים למשפחה שלי ולאבי בפרט. אז במונחים אנושיים ציפיתי שאבי ינצל את ההזדמנות הזו כדי לסרב לעזור, או לקחת את התירוץ התרבותי ולחכות לחזרתה של אמא שלי או אפילו לשלוח אותה. להכתיר הכל, בזמן שאבי מזג את החלב הוא אמר לנו, ילדיו, 'אולי אתם זקוקים לחלב הזה, אבל האישה הזו צריכה אותו יותר מכם. אתה יכול להישאר רעב'. ואז הוא נתן את מה שהיינו לוקחים. אחרי שהאישה עזבה, אבי אמר לנו, 'כשמישהו נזקק, אתה תמיד חייב לעזור, גם אם זה האויב שלך'. אותה כוס חלב שניתנה לאישה הנזקקת שברה את הכללים המסורתיים והיווה השראה לחיי".

​

ככל שהמסירות שלו לעמו גדלה כך גדלה אמונתו והוא המשיך בקריירה של כומר. הוא הגיע לארצות הברית ב-2004 בחיפוש אחר סיוע לבניית מרפאה במקורנגה (טנזניה). הוא הצטרף לקהילה ששירתה את קהילת אוסינינג. באותו זמן, ניהלתי מסעדה משובחת במנהטן, שם הבעלים השף איאן ביקש את האומנות שלי על הקירות שלו. יום אחד ג'נטלמן בשם ג'ו "ג'וזפה" פרובנצנו (אדריכל) סעד במסעדה ושאל מלצר על האמן שעבודתו הוצגה על הקירות. המלצר  ליווה אותי לשולחן והצגתי את עצמי. קבענו פגישה במשרד הביתי שלו. כשהגעתי ראיתי ספר על שולחנו שצפיתי בו לפני שבועות בחנות ספרים. הזכרתי את זה והוא חזר עם "כן, העבודה שלי נמצאת בספר הזה", שנראה כמו צירוף מקרים מוזר. ביום נפרד הוא התקשר אליי וביקש שאלווה אותו לפגישה באוסינינג, ניו יורק. כששאלתי איזה חלק אני הולך לשחק בפגישה, הוא פשוט ענה "אני לא בטוח, אני פשוט מרגיש שאתה צריך להיות שם."

​

ג'ו אסף אותי ונסענו לאוסינינג, שם פגשתי את האב סטיבן מושה בפעם הראשונה. ישבנו ודיברנו על כוס תה טובה בחדר האוכל. במהלך הפגישה הקשבתי לחילופי הדברים עד שהאב משה ציין שהוא צריך מרכז בריאות בבית שיסייע לאנשיו. הכרתי את השלבים בהקמת מלכ"ר וציינתי אותם. אבא משה שאל אז אם נסייע לו בהגשמת מטרה זו. הופתעתי ושאלתי "אתה רוצה  אני אעשה מה שוב?" אני מהסס בהפתעה, פשוט מעולם לא ביקשו ממני לעזור במשאלה כה גדולה. אבל כן הבטחתי לעזור לו. ההבטחה שלי אליו נעשתה מאדם אחד למשנהו, לא בגלל שהוא לבש צווארון פקיד. כשהמשכנו לשיחתנו, יכולתי להרגיש את נפשו העדינה ואופיו הצנוע. יכולתי להרגיש את הרגישות שלו ואת הצורך שזה יתקיים. הסיבה שלי להיות שם הייתה ברורה.

​

תוך שנה מאז שהכרנו, ג'ו עזב את הארץ לצמיתות כדי להמשיך לעבוד  הקריירה המפוארת שלו. תוך שנים ספורות, רכשנו כמה דונמים של אדמה חופשית ופנויה מהממשלה ומכל השתייכות לכנסייה. ג'ו ואני החלטנו לעזור לו לתת לו כפר במקום רק מרפאה שכן התברכנו בגודל האדמה. לא היה לי מושג מתי הבטחתי לראשונה שזה יגדל ליכולת הזו. הייתי צריך להמציא תוכנית וחינכתי את עצמי בתחומי פיתוח שונים, אבל לא הכרתי אף מומחה או  אנשים שיכולים לסייע בשלב זה. ביקשתי מהעולם להדריך ולהכיר לי את אלה שעתידים להיות חלק מהמסע הזה כדי לעזור לשנות את חייהם של האלפים הבאים.

​

הזמן והסבלנות הובילו אותי לאנשים הנהדרים האלה שהם כעת חלק מצוות מדהים שנתן מזמנם, מומחיותם, ליבם, מסירותם ואהבתם למטרה גדולה משלהם. באיזו תדירות אפשר לומר שהם חלק מפרויקט משנה חיים שיציל חיים רבים כל כך. עכשיו יש לכם הזדמנות להיות חלק מהתנועה הגדולה לעזור לחייהם של אלה שאין להם אמצעים או שאינם יכולים לעזור לעצמם.

​

האחריות שלנו כבני אדם היא להושיט יד עוזרת כשאנחנו יכולים ולהזכיר לאחרים את הכוח של אמונה, תקווה ואהבה.